"חזרנו מחיפה, עם הפנים בין הידיים"

3.3.03, פורים.
אני בוחר לקחת את הפוסט הראשון שלי 14 שנים אחורה בדיוק, למשחק שדי נחרת בזכרוני.
הפועל ב"ש יוצאת למשחק חוץ בקרית אליעזר, אירוע שהכדורגל משני לו, בעת שאליניב ברדה לובש ירוק ומשחק לראשונה מול קבוצת האם שלו.
השעה 16:00, ובחניית הקונסרבטוריון העירוני בבאר שבע מתכנסים כמאתיים אוהדים (וביניהם אני), מחזה שגרתי לימי מועדון האוהדים ומערך ההסעות העליז של נאזי הנהג החביב מתל-שבע.
למה תל-שבע אתם שואלים? כי בימים ההם אוטובוס אוהדי באר שבע הוא למעשה פצצה מתקתקת של אוהדים ונדליסטים או יעד לפורענות מאוהדי היריבה (ונגיע לכך בהמשך).
אני וחברי חיים לבושים חם-חם, משתוקקים כבר לצאת לדרך. אז מה אם המשחק מתחיל רק ב-20:50?
מתגודדים כולם סביב המזכרת הממוסגרת לאליניב, מתווכחים האם לעודד או לקלל אותו.

האוהד המסור צחי הרשקוביץ והמזכרת

אז בסופו של דבר יצאנו לדרך הארוכה, עם איחור שגרתי של כשעה, מה שעדיין הותיר לי מספיק זמן למחשבות עד חיפה הרחוקה. מחשבות כמה המשחק הזה סמלי, איזה סיום יהיה לסרט הטורקי הזה ומה בכלל אני רוצה? ניצחון ו-3 נקודות, או שמא סיפוק יצר נקמני-הרסני, בו אליניב כובש ומעניש על כך שמכרנו אותו בנזיד עדשים?

המחשבות בנסיעה לקחו אותי חודש וחצי לאחור, ה-20.1.03, ערב לפני סיום מועד ההעברות של ינואר, או ערב בחינת מתכונת שלי במחשבים, אם תרצו.
הערב החל בעימות שלי ברדיו עם ויקו חדד ("מהלך מוצלח של אלי זינו", "שמוליק צעיר, הוא עוד יגדל ויבין"), ונמשך ב-50 מוהיקנים בודדים ששרו במעגלים בוילות מצדה "אליניב נסיך אדום". אנחנו עוד האמנו, ובסיום המתכונת רצתי מיד לאתר ONE כדי לבדוק אם אולי התבטלה הגזירה, אך 610Kִ$ הספיקו כדי לגנוז תקוות מוהיקניות.
איך כלל האוהדים נתנו למכירה הזו יד? איך היינו רק 50 בוילות מצדה ובהפגנה בה זרקנו ביצים? ואיך לא יכלנו לשתוק מחצית אחת בטדי כאות מחאה?
ועל כן הצד המזוכיסטי, שמבקש להכות על חטא.

אחת התמונות הספורטיביות העצובות בעיניי, דודו עזריה מעניק מזכרת לאליניב. מעניין איפה היא היום

בחזרה לחיפה - אנחנו מגיעים לקופות, עומדים בתור בגשם זלעפות, ואם לא הספיק הגזל של אליניב, אזי אנו נאלצים גם לקנות כרטיס בוגר ב-80 ש"ח (כי מישהו הרי צריך לשלם על כרטיס השחקן שלו).
נכנסים לאצטדיון ליציע (מכלאה) שמאחורי השער, 40 מטר מאחוריו ליתר דיוק, אולי מספיק רחוק כדי שהלב יצבוט פחות לנוכח ה-2-0 של אליניב. בזמנו הנוהל של איפוק לאחר כיבוש נגד קבוצת אם/עבר עוד לא נכנס לאופנה, אבל עדיין היה מאוד מנוכר לראות אותו (לפחות בשידור החוזר בבית, כי בכל זאת לא ראינו כלום במגרש) כמעט ורומס את אסי בדרך לדחיקת הכדור, בעודו מבצע את הסלטה כבר בתיבת החמש. אקט סימבולי משהו של הסיטואציה.

ברדה והשער הראשון שלו באותה עונה

בעודו צוהל עם החבורה בירוק, אני נזכר איך חודש קודם לכן במסגרת ראיון שלי איתו לאתר האוהדים העליתי בפניו אפשרות שיחשוף חולצה אדומה לאחר שער כדי להזדהות עימנו. "אבטיח", אמרתי לו, ירוק מבחוץ אך אדום מבפנים.

לראיון עם אליניב באתר האוהדים

עם אותה הסלטה, עצם ההצעה נראתה לי מגוחכת משהו. תהיתי שמא ויקו צדק - ואולי באמת אני נאיבי לחשוב שנשאר משהו בכדורגל מלבד הכסף. הרי זה גם מה שהטיף לי הבן-דודה של אמא באיזו אזכרה באותו השבוע לפני המשחק - "נגמרו הסמלים, זה לא כמו פעם, היום רק הכסף מדבר".
אני מסתכל סביבי על חבורת מוהיקנים ממשיכים לשיר ולקפוץ, התוצאה היא כבר 3-0 אחרי עוד סלטה של אליניב ועוד טעות של אסי, ותוהה האם אנחנו באמת מאמינים בריק. מסובבים גבנו למגרש, התוצאה איננה פקטור, אנחנו כאן בשביל הלב.

חיים לוי ז"ל ברגע אופייני, דואג שאסתובב ולא אראה את הזוועה על הדשא

עידן כהן, לימים ג'ונאם

המשחק הסתיים בהפסד 4-2 והדרך העגומה הביתה לבאר שבע לוותה בקור מקפיא, הודות לאוהדי חיפה שדאגו לנפץ לנו את שמשות האוטובוס. הפסדנו את הנקודות, הסמל והכבוד (ככה שוברים לנו שמשות?), ומשהו בי הפסיד גם מהאמונה בקבוצה. לא הפסקתי לחשוב על דברי הבן-דודה של אמא, ושאולי הוא צדק? אולי כבר לא נשאר מלבד הכסף.

אתמול ראיתי אותו באזכרה אחרת, והזכרתי לו את אותה שיחה. אחרי שהתאושש מההלם הוא גם נשמע היה פחות דבק בעמדתו.

14 שנים חלפו מאז, אך נדמה שלא רק הכסף נותר. לפחות עדיין לא.

האוהד "שושו" מציג את כיווני האוויר. זו הייתה נסיעה קפואה